<h1>פירוש ר"ש משאנ"ץ</h1>
<h2>דף כח:</h2>
[ויקרא א' ט"ז] אצל המזבח סמוך למזבח. קדמה למזרחו של כבש. אל מקום הדשן, ששם יהו נותנין את הדשן, רבי חנניה בן אנטיגנס אומר שני בתי דשנין היו שם, אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח, זה שבמזרחו של כבש שם היו נותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה, וזה שבמזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ט ה"ג]. ששם יהיו נותנין את הדשן תרומת הדשן כדתנן פ"א דתמיד [כ"ח ע"ב] ומייתי לה בפ' קדשי קדשים [זבחים ס"ד ע"א]. ששם היו שורפין פסולי המוקדשין דנפיק לן דשריפתן בקדש בפ' כל שעה [פסחים כ"ד ע"א] [מ]בקדש באש תשרף. עוד היה בית הדשן שלישי בהר הבית כדאמרי' בפ' טבול יום [זבחים ק"ד ע"ב].
[ויקרא ו' ב'] היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, שיהא נותנן מבוא השמש והם מתאכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה, אין לי אלא דברים שהם ראוים לקרב בלילה שיהא נותנם מבוא השמש והם מתאכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה, דברים שאינם ראוים לקרב בלילה כגון הקומץ (והקטורת) והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מנין, תלמוד לומר צו את אהרן ואת בניו לאמר. אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנן מבוא השמש והם מתאכלין והולכין על גבי המזבח כל הלילה, או אינו אומר אלא שיהו מעלים מן הארץ על גבי המזבח כל הלילה, מה אני מקיים [שמות כ"ג י"ח] לא ילין חלב חגי עד בקר, זה הוא האמור ללמד שיהו מעלים מן הארץ על גבי המזבח כל הלילה. הא מה אני מקיים כל הלילה, שיהא נותנן מבוא השמש והם מתאכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה, מה תלמוד לומר עד הבוקר, אלא אם אינו ענין לאיכול איברים תניהו עניין לתרומת הדשן, מלמד שתורמין את המזבח כל הלילה. [תורת כהנים צו פרשה א' הלכה י"ג—ט"ו]. דברים שאינן ראויין ליקרב בלילה כגון הקומץ והלבונה שיהא נותנן מבא השמש והם מתעכלין והולכין וכו' מתרץ לה במנחות פרק הקומץ רבה [כ"ו ע"ב] שיהא נותנו עם בוא השמש, מיהו אינו מתיר שיריים באכילה עד שתצית האור ברובן והכי אית' התם, ואע"ג דמרבינן להנך מזאת תורת העולה הני מילי לקליטה שאם נתנן מבעוד יום אפי' רגע אחד מתעכלין כל הלילה אבל ליתן אותם בתחלה בלילה לא דהכתיב [ויקרא ז' ל"ח] ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, חוץ מהקטרת איברים ופדרים שהתורה התירה אותם בלילה ממש. אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנן מבא השמש והם מתעכלין כל הלילה אאיברים ופדרים קאי כלומר שהמצוה היא שיתן אותם על גבי מערכה מיד ויתעכלו כל הלילה, או אינו אלא שבא להתיר שיהו מעלין אותם מן הארץ למזבח כל הלילה אם לא נתנן בתחלת הלילה ולומר שאין נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר כשהוא אומר ולא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור כלומר מכאן למדנו את זה דעד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין למד שיהו מעלין אותם מן הארץ למזבח כל הלילה הא מה אני מקיים כל הלילה מצוה שיהא [נותנן] מבא השמש ומתעכלין והולכים כל הלילה מיהו אם לא נתנן עד סוף הלילה ובבקר לא נתעכלו יסלקם בשעת סדור מערכה [חוזר ומסדרן על המערכה כדאית' ביומא [מ"ה] ובמשנת תמיד (כ"ט ע"א)]. פ"א אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנן עם בא השמש וכו' ועל הקומץ והלבונה והקטורת קאי שנותן להם כל הלילה לעכול מריבוייא דתורת או אינו אלא שבא להתיר שיהו מעלין אותן מהארץ למזבח כל הלילה פי' כעין איברים ופדרים ולא בעי שיהא נותן עם בא השמש כשהוא אומר לא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור למד שיהא מעלן וכו' פי' בחלב לבדו אמר הכתוב שלא ילין עד הבקר הא כל הלילה ילין למד שיהא מעלה איברים והפדרים מהארץ למזבח כל הלילה הא מה אני מקיים כל הלילה כלומר עם רבויא דתורת שאנו מרבים עמהם הקומץ והלבונה לכל הלילה אלא ודאי הוא נותנן עם בא השמש ומתעכלין כל הלילה אבל ליתן אותם מהארץ למזבח משחשכה כלל כלל לא. כל הלילה מה ת"ל עד הבקר אלא אם אינו ענין לעכול איברים תנהו ענין לתרומת הדשן למד שיהו תורמין המזבח כל הלילה פי' דכתיב בתריה והרים את הדשן וארישא דפרשת' קאי דכתיב כל הלילה ומדכתיב תו עד הבקר וסמיך ליה והרים שמע מינה לאגמורי דתרומת הדשן כשר כל הלילה שהרי כל הלילה נכנס בכלל עד הבקר ומשום הכי זמנין דמקדמינן לה נמי קודם חצות דהיינו ברגלים כדאית' ביומא. מיהו לענין הקטרת איברים ופדרים שפקעו, בחצות תליא מילתא, דמחצות ואילך יצאו מידי מעילה, דהא כל הלילה, קאי אהקטרה וקאי אהרמה, ומקרא נדרש לפניו ולאחריו הילכך חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה, אבל לענין הרמה רחמנא רבי ליה זמנא טפי מחצות מדכתיב עד הבקר והרים תן בקר לבקרו של לילה פי' בקרו של לילה הוא החצות האחרון וכשנותנין לו עוד בקר אחר מן הלילה נמצא שהוא נכנס בתוך החצות הראשון והכי אית' בזבחים פרק המזבח מקדש [פ"ו ע"ב] ומייתי לה במסכת יומא פרק א' [כ' ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אין לי אלא דברים שהן ראויין ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שמעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלים והולכים כל הלילה, דברים שדרכן ליקרב ביום כגון קומץ ולבונה וקטרת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן מבוא השמש [מייתי לה בפ"ג דמנחות [כ"ו ע"ב] ודייק עלה מבוא השמש] והא אמרת דרכו ליקרב ביום, אלא עם בוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו מנין ת"ל זאת תורת העולה, ובברייתא דידן נסיב רישי' דקרא צו את אהרן. וקאמר התם ה"מ לקלוט שמיד נעשין לחמו של מזבח, אבל להתיר שיריים עד שתצית האור ברובן,ְ ומיירי בה נמי בתוספתא דמנחות בפ' אלו טעונין [פ"ו ה"ב] ובגמ' [שם] איכא דמוקי לה בפוקעין שיכול להחזירן למזבח כל הלילה. או אינו אומר אלא שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה שאם לא הקטיר אימורים מבעוד יום ועדיין הם על הארץ שיכול להעלותן כל הלילה, ולא לענין מתירין שמתעכלין והולכין כיון שלא הוצת האור ברובן מבעוד יום, וכן לא פוקעין דהנהו לא מצי להחזיר להו על המזבח, ומשיב כשהוא אומר לא ילין חלב חגי עד בוקר דמשמע שיכול להעלותן כל הלילה כדי להקטיר זה האומר כו' כלומר ההיא קרא מיירי לכך שיהא מעלן למזבח כל הלילה. ומה אני מקיים כל הלילה דקרא דידן שיהא נותנן עם בוא השמש ומתעכלים והולכים ואם פקעו מחזיר פוקעין שלהם למזבח כל הלילה היכא שיש בהם ממש עדיין, ובפ' המזבח [זבחים פ"ו ע"א] תנן איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם, ומוקי לה בשרירי, [פי'] קשים שנתקשו מחמת האש ששלטה בהם ונשרפו אלא שלא נעשו פחם, מנא הני מילי דבחצות תליא מילתא כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר פי' [על מוקדה] על המזבח כל הלילה עד הבוקר והיינו הקטרה וכתוב אחד אומ' כל הלילה והרים את הדשן, ועל כרחין אכל הלילה קאי דהא לא כתיב ולבש הכהן בבוקר מדו בד אלא כל הלילה עד הבוקר ולבש והרים, הא כיצד חלקהו חציו להקטרה, דלא הוי עיכול אי לאו דשן ממש הוא, וחציו להרמה, אפי' קשין שבהן ראויין לה[רי]ם וקרויים דשן, ומיהו בשר ממש ליכא למימר דמיקרי דשן, לשון רש"י, והתם פריך עלה דתנן [יומא כ' ע"א] ברגלים היו תורמין את המזבח מאשמורת הראשונה, ואס"ד חצות דאורייתא היכי מקדמינן, אלא אמ' ר' יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שהוא עד הבוקר, כלומר לא רמינן קראי אהדדי, אלא כל הלילה והקטיר מיירי כשאינן מעוכלין, וכל הלילה והרים מיירי במעוכלים, וחצות דעושה עיכול מעד הבוקר יתירא נפקא דכתיב גבי הקטרה עד הבוקר יתירא תן בוקר לבוקרו של לילה שאינו צריך עוד להיות על מוקדה, דאי זהו בוקר לבוקר, עד חצות, בוקרו של לילה עלות השחר, בקר אחר תן לו דהיינו חצות, אבל להרמה כל הלילה כשר להרמה ומן המעוכלות הילכך להרמה הכל לפי צורך השעה, והיינו דתניא הכא לימד שיהו תורמין את המזבח כל הלילה.
[ויקרא ו' ג'] והרים את הדשן אשר תאכל האש, יכול עצים, תלמוד לומר עולה, אי עולה יכול איברי עולה, תלמוד לומר אשר תאכל האש, הא כיצד, חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד. ושמו, בנחת. ושמו, כולו. ושמו, שלא יתפזר. אצל המזבח, סמוך למזבח. מנין לאיברים ופדרים שלא [נתאכלו מבערב סונקין אותם לצידי המזבח, ואם אין הצדדין מחזיקים סודרים אותן בסובב] או על הכבש, עד שהוא סודר את כל המערכה, ומחזירם למערכה, תלמוד לומר אשר תאכל האש את העולה על המזבח. מניין לאיברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם לחצות יחזיר ומועלים בהם, תלמוד לומר אשר תאכל האש את העולה על המזבח. [תורת כהנים צו פ"ב הלכה ד'—ה']. והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים ת"ל עולה פי' יכול אפר העצים בלבד ירים ת"ל עולה שאף מן העולה היה מרים. אי עולה יכול איברי עולה כלומר אע"פ שלא נתאכלו יהא מרים אותם ת"ל אשר תאכל האש כלומר מן המאוכלים שכבר נשרפו כל צרכן הכיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד. ושמו בנחת מדלא כתיב והשליך כדכתיב [ויקרא א' ט"ז] במוראה ונוצה. ושמו כולו מדלא כתיב ושם אלמא צריך שישים את כולו אצל המזבח. ושמו שלא יפזר פי' צוברו במקום אחד ולא יתננו בשנים ושלשה מקומות מדכתיב ושמו משמע כולו כאחד. מנין שמחזירן למערכה ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח כלומר אפילו עכולי עולה אתה מחזיר על המזבח. ומנין אפילו לאיברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות שיחזיר ומועלין בהן לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן ת"ל אשר תאכל האש וכו' כלומר עכולי עולה אתה מחזיר בין שפקעו בין שלא פקעו. אבל קודם חצות ואחר חצות נפקא לן מדכתיב כל הלילה והקטיר כל הלילה והרים, כדאית' ביומא [כ' ע"א] ובזבחים [פ"ו ע"ב] פי' הא דאמרינן כל הלילה והקטיר דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה דהיינו הקטרה, והא דאמרינן כל הלילה והרים אהאי קרא קאי דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וכו' דעל איברי עולה המאוכלין קאמר והרים כדדרשינן לעיל [ה"ד], והא דאמרינן לעיל [פר' א' הט"ו] שיהיו מתאכלין כל הלילה התם בשלא נתאכלו ועדיין יש בהן ממש [כ]דכתיב אשר תאכל האש את העולה פרט לאיברים שאינן מאוכלין ואם נתאכלו כל צרכן אפילו קודם חצות הרי הן דשן והם בכלל כל הלילה והרים את הדשן, וכשאמרו חצות לא אמרו אלא בפוקעין ובשרירי שעדיין צורתן קיימת וחזקה אע"פ שהן נשרפין, ומכיון שפקעו ואינו רשאי להחזיר כבר נעשית מצותן ויצאו מידי מעילה והכי אית' בזבחים פרק המזבח מקדש [שם]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול [עצים פי' יכול] ירים גחלים של עצים שאוכלו באש. יכול אברי עולה שלא נתעכלו. חותה מן המעוכלות הפנימיות אבל גבי גחלים של קטורת לא גרסי' מן המאוכלו' דמצותו בגחלי' דכתיב [ויקרא ט"ז י"ב] גחלי אש. ושמו בנחת כו' ונבלע היה במקומו כדאמרינ' בפ' כל שעה [כ"ו ע"א]. אצל המזבח סמוך למזבח בפ"ב דיומא [כ"ד ע"א] קא בעי תרומת הדשן בכמה ופשיט דלא יפחות משיעור קומץ. שסונקן (לגבי מזבח) לצדי מזבח כדי לעשות מערכה. "סונקן" גוררן ומסיר אותן ממקומן כמו המסנק את הטיט דמסכ' מקוואות [פ"ב מ"ו] וכן תנן במסכת תמיד פ"ב. שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות בפרק המזבח [זבחים פ"ו ע"א] תנינן לה. ת"ל אשר תאכל האש את העולה קרי לה עולה לאחר אכילת האש.
<h2>דף כט.</h2>
[ויקרא ט"ז י"ב] מעל המזבח יכול כולו ת"ל אשר לפני ה' הא כיצד הסמוך למערב. [תורת כהנים אחרי מות פ"ג ה"ו]. מביא מן הסמוך למערב כלומר מערכה אחרת עושין למערבו של מזבח להכניס ממנו לפני לפנים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מן הסמוך למערב. שיהיו עושין מערכה שנייה במערב המזבח לצורך (הקטרה) [הקטרת] כדתנן בפ"ב דתמיד [כ"ט ע"א].
<h2>דף כט:</h2>
[ויקרא א' ח'] על העצים אשר על האש, עצים נתוכים להיות אש, וכי כל העצים כשרים למערכה, הין, כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן, רבי אליעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון, אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ו ה"ד]. עצים נתוכין להיות אש פי' להיות גחלת פרט לאותן שנעשין כולן אפר ומשום הכי ממעטי' של זית ושל גפן. ור' אליעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון דהנך [נמי] קטמי מאבראי מפני קליפתן שהיא עבה ונעשית אפר מיד ומכבה את הגחלים והכי מפרש בגמר' דתמיד [כ"ט ע"ב]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. עצים הניתוכים להיות אש כאילו ניתוכים שנעשו גחלים לוחשות ונתהפכו לאש וקרי להו קרא [ויקרא ט"ז י"ב] גחלי אש. במס' תמיד [כ"ט ע"ב] קאמר מאי נינהו דוקרי דלא קטרי ואזלו מיקטר. כך גורס רבי' יעקב. פי' דוקרי שאין בהם קשרים שנוחין לידלק וליעשות אש. וכי כל העצים כשרים למערכה הין כל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן הני מאי טעמא רב פפא אמר משום דקטרי, יש בהן קשרים ואין נדלקי' היטב רב אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל. ר' אליעזר מוסיף על זית וגפן לפסול למערכה אף של חרוב שגם היא אית ביה קטרי ומפקא מיא והתם [פסחים ע"ד ע"א] פסיל תאנה לשפוד של פסח משום דמלחלח ומפקא מיא, פי' דרך המוח שבתוכה באים מים ומיהו לגזירין של מזבח אינו מזיק כלום דמבקעין אותן ומסירים את המוח ובתוספתא דמנחות [פ"ט ה"ד] תנא כל העצים כשרי' וכו' ור' אליעזר מוסיף ה' עצים פסולים אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל אלון ושל סתירא, ויש לומ' היינו מייש היינו סתירא, ומדקדק בגמ' [תמיד שם] בשלמא למאן דאמ' משום דקטרי בהא פליגי מר סבר אע"ג דלא קטרי מגואי כיון דקטרי מאבראי לא מייתינן, פי' ר' אליעזר דאוסר אע"ג שנקשרי' מלמעלה מבחוץ [בלבד] אבל מבפנים חלקי' הן, ותנא קמ' סבר כיון דלא קטרי מגואי אע"ג דקטרי אבראי מייתינן אלא למאן דאמ' משום ישוב א"י דקל מי לית ביה משום ישוב א"י וליטעמיך תאנה מי לית בה משום ישוב א"י אלא מאי אית לך למימר דתאנה דלא עבדא פירא דקל נמי בדקל דלא עביד פירא. ובויקרא רבה [פרשה ז'] חוץ מגפן וזית חלק להם כבוד משום שבניהם קריבין על גבי המזבח. אבל באלו רגילין להסיק על המערכה. במורביו' ענפים.
<h2>דף ל:</h2>
[ויקרא א' ה'] אשר פתח אהל מועד, לא בזמן פירוקו, ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד' הי"ד]. ולא בזמן פירוקו שאם נתפרק המשכן הדם נפסל כי אז אינו נקר' אוהל מועד וכן מסקנא דשמעתא בפ' שתי הלחם [מנחות צ"ה] דלא אמ' אע"פ שנסע אוהל מועד הוא דבשעת מסעות אינו נקרא אוהל מועד כיון שאין מחנה שכינה קיים וקדשי קדשים ולחם הפנים נפסלי' ביוצא. ומיהו לענין מחנה לויה ומחנה ישראל נקרא אהל מועד אפי' בנסיעת' לענין שלוח זבים ומצורעים משם, וכן לענין קדשי' קלים דלא מיפסלי ביוצא, וכן מסיק בפ' בתרא דזבחים [קט"ז ע"ב] דלא בעי אהל מועד ממש וקדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל. ואם תקשה דבפ' קדשי קדשים [ס' ע"ב] קאמר ותניא אידך בשני מקומות קדשים נאכלים וכו' ואי בעית אימ' הא והא בקדשי קדשים ומאי בשני מקומות קודם שיעמידו הלוים את המשכן ולאחר שיפרקו הלוים את המשכן מהו דתימא איפסילי להו ביוצא קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא [במדבר ב' י"ז] ונסע אהל מועד אע"פ שנסע אהל מועד הוא, ופרש"י שם דשני מקומות לאו לאחר שנסעו שנסתלק המזבח משם אלא חד מינייהו כדאית' בעוד שהמשכן נטוי כמשפטו וחד לאחר שפרקו יריעות המשכן וקרשים ועדיין מזבח במקומו, וקודם שיעמידו הלוים משכן דנקט לאו דוקא נקט חדא דלא משכחת לה שיהיה המזבח מונח שהרי קודם שיחנו בני קהת נושאי המזבחות היו חונים בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן ומקימין אותו אבל בנסיעתן היו סותרין המשכן תחילה ונוסעי' בני גרשון ובני מררי אחר דגל ראשון ובני קהת אחר [שני דגלים כדי שיהו קודמין] בני גרשון חנייתן ומעמידין את המשכן לפני בוא בני קהת כדכתיב אחר מסע דגל בני יהודה [שם י' י"ז] והורד המשכן ואחר ב' דגלים (כד)כתיב [פסוק כ"א] ונסעו הקהתים נושאי המקדש דהיינו הארון ומזבחות וכלי שרת והקימו בני גרשון את המשכן עד בואם של בני קהת ועוד אי בששינו את הסדר מוקמת לה היכי שחיט קרבנות קודם שיעמידו המשכן הא אמרינן באיזהו מקומן [נ"ה ע"ב] שלמים ששחטן קודם שיעמידו לוים את המשכן פסולים, ואי גרסי' לה מיתוקמא בששינו את הסדר וההיא דאיזהו מקומן שלמים דוקא קאמר ומשום דכתיב בהו [ויקרא ג' ב'] ושחטו פתח אוהל מועד ולא יליף שאר קדשים מינייהו. עד כאן לשונו [ועיין תוס' זבחים ס"א ע"א ותוס' עירובין ב' ע"א ד"ה שלמים]. ולפי זה הא דאמר גבי תמיד [מסכת תמיד פ"ג מ"ז] לא היה השוחט שוחט עד ששומע שער הגדול שנפתח, התם למצוה בעלמא. שגללה הרוח את היריעה, של חצר.
[ויקרא א' ה'] וזרקו, יכול זריקה אחת, תלמוד לומר סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, הא כיצד, שתי מתנות שהן ארבע. רבי ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב, מה סביב האמור להלן הפסק ארבע מתנות אף סביב האמור כאן הפסק ארבע מתנות. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד' הלכה ט'—י']. אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו פי' ובזריקה לא משכחת לה הקפה כחוט. הכי גרסי' הפסק מתנות פי' שתים שהן ארבע והכי אית' בזבחים פר' איזהו מקומן [נ"ג ע"ב]. ר' ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמ' להלן סביב פי' בפרשת מלואים גבי פר חטאת [ויקרא ח' ט"ו] מה להלן הפסק ארבע מתנות וכו' בזבחים [שם] מסיים בה הכי אי מה להלן על ארבע קרנות אף כאן על ארבע קרנות אמרת עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית אין לו יסוד הילכך הני ארבע מתנות דקאמר ר' ישמעאל הכא לאו על ארבע קרנות נינהו אלא על שתי קרנות באלכסון מיהו נותן וחוזר ונותן, ובכל קרן וקרן מאותן שתי קרנות שתי מתנות על שתי רוחות והכי מפרש התם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול זריקה אחת בפרק איזהו מקומן [נ"ג ע"ב] מייתי לה. יכול יקיפנו כחוט סביב יתן באצבע כל המזבח או בכלי. הפסק ארבע מתנות לא גרסי' במילתא דתנא קמא, והתם בזבחים הכי גרסינן הא כיצד דמה טעון שתי מתנות שהן ארבע, וכדתנן במס' תמיד [ל' ע"ב] נותן מזרחה צפונה ומערבה דרומה, וטעמא דמזרחית דרומית לא הוה יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף, ולמאן דאמ' בפ"א דיומא [י"ב ע"א] ירושלם לא נתחלקה לשבטים, י"ל לדידיה הכי גמירי ליה שאין להיות לה יסוד, ולכך לא גרסינן הפסק ארבע כי תנא קמא לא בעי הפסק ארבע מתנות, אלא זורק על זוית (יסוד) המזבח מזרחית צפונית וכח הזריקה מתהלך והולך לצדדין אילך ואילך וכן באלכסון במתנה שניה. ונאמר להלן סביב בדם החטאת הניתן למעלה על הקרנות דכתיב בחטאת דמלואים [שמות כ"ט כ'] ולקחת את דמו וזרקת על המזבח סביב. ה"ג התם [זבחים שם] מה להלן פיסוק וארבע מתנות אף כאן פיסוק וארבע מתנות או מה להלן ד' מתנות על ד' קרנות אף כאן ד' מתנות על ד' קרנות פי' על זויות אמרת עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד. ולדידיה נותן בקרן מזרחה והדר נותן (במערבה) [בצפונה] אצלה. וכן במערבה דרומה שיש כאן פיסוק וד' מתנות.
<h2>דף לא.</h2>
[ויקרא א' ו'] ונתח לנתחיה, יכול ינתח נתחיה לנתחיהם, תלמוד לומר אותה, אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיהם. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ה ה"ז]. ולא נתחיה לנתחים שלא יחתוך נתח אחד לשנים, ובמס' תמיד [פ"ד] מפרש מה הם הנתחים.
[ויקרא א' י"ז] ושסע אותו כשר, לא הפסול, אותו, אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע. הלא דין הוא, מה אם עולת העוף שאינה טעונה נתוח טעונה שסוע, עולת בהמה שהיא טעונה נתוח אינו דין שתטען שסוע, תלמוד לומר ושסע אותו, אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ט ה"ד]. אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע פי' השסוע היה מגבו כנגד כל השדרה ומחובר מלפניו כדכתי' ושסע אותו בכנפיו משמע בין כנפיו שהם על גבו. ועולת בהמה אינה טעונה כן אלא מנתחה אבר אבר מן השלמה כדאיתא בתמיד [ל"א ע"א] אלא שהוא פותחה מלפניה כדי להוציא בני מעיה להדיחן ולהוציא את פדרה ולתנה על בית שחיטת הראש כדאיתא התם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ושסע בפ' קדשי קדשים [ס"ה ע"ב] מפרש אין ושסע אלא ביד וכן הוא אומר [שופטים י"ד ו'] וישסעהו כשסע הגדי. ומה עולת העוף שאינה טעונה נתוח טעונה שיסוע מקשים דאיכא למימר מה לעולת העוף שכן טעונה הבדלה במיעוט סימן לרבנן כדאמרי' בפ' הכל שוחטין [חולין כ"א ע"א] וממה שטעונה השלכה ליכא למיפרך כל כך דאין השלכת מוראה ונוצה חשיבא בגופו כל כך.
[ויקרא א' ו'] והפשיט ונתח, יכול יהא מפשיט אבר אבר ומנתח, תלמוד לומר העולה, מפשיטה כולה ואחר כך מנתחה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ה ה"א]. תלמוד לומר העולה שמפשיטה כולה קודם נתוח, והיינו נתחים שצריכים הפשט אבל הראש אינו צריך הפשט כדמוכח פרק ב' דשחיטת חולין [כ"ז ע"א] ולכך תנן גבי תמיד [פ"ד דתמיד מ"ב] היה מפשיט והולך עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש [והיינו] עם העור, וזהו דרך כבוד שחותך [הראש] תחילה כיון שנקטר תחילה, אבל לאחר הפשט כולו, דרך בזיון היה להפריש הראש מן העור, וגם קודם שהפשיט עד החזה לא היה חותך את הראש שגם זה דרך בזיון שהיה נראה שרוצה לנתח כולו בלא הפשט.
[ויקרא א' ח'] וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, מה תלמוד לומר את הראש ואת הפדר, מלמד שאין הראש והפדר מתנתחים, דבר אחר שיהא פורש את הפדר על בית השחיטה שהוא דרך כבוד של מעלה. ומנין שהראש והפדר קודמין לכל האברים, תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם, מלמד שהראש והפדר קודמין לכל האברים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ו ה"ב]. מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים קשיא לן הא דכתי' [ויקרא א' ו'] ונתח אותה לנתחיה ודרשי' [פרק ה' ה"ז] אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ואם כן מאי איריא ראש ופדר אפי' שאר איברים נמי אין מנתחים [אותן] לשנים, ותו קשיא לן הא דאמרי' ביומא [כ"ו ע"ב] פר קרב בכ"ד העוקץ והרגל העוקץ בשנים והרגל בשנים וכן שאר הנתחים שיש מהם מתחלקים לשלשה והא בעולת בן בקר נמי דרשי' [פרק ה' ה"ז] אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים, ואסתברא לן דהנך נתחים דתמיד דחשבינן להו בחד חד לאו משום משמעתא דקרא קא חשבינן דאם כן בבן בקר נמי הכי הוו אלא כפי מנהג הקצבים שהיו באותו הפרק שהיו מקצבים אותם כך לשולחנות המלכים או לבעלי הסעודה כך חלקו אותם וכך היה מנהגם כמו שחשבו אותם בששה במשנת תמיד [פרק ד'] לטלה וכמו שחשבו אותם במשנת יומא [כ"ו ע"ב] לפר בכ"ד. וכפי המנהג נקראו נתחים וקאמר שלא ישנה [מן] המנהג ולא יחלק הנתחים לחלוקה אחרת וכל הנתחים נתלו במנהג חוץ מן הראש והפדר שאע"פ כי ראש השור הגדול מתחלק לכמה חלקים וכן החלבים מתחלקים לכמה חלקים אפי' הכי התורה אמרה כי הראש והפדר לעולם אינן מנתחים כי לכך חלק אותם משאר נתחים שהרי הראש והפדר בכלל כל הנתחים היו ולמה הוציאם מכללם לומר לך אפי' בשור הגדול שהראש מתנתח לכמה חלקים הלחיים לחלק אחד והראש לחלק אחד והלשון לחלק אחד והחלב מתחלק לכמה חלקים כאן יהיו שלימים וכן שנינו במשנת יומא [שם] הראש והרגל הראש באחד והרגל בשנים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לימד שאין הראש והפדר מנתחים כלומר אפילו הם של שור, א"נ אינן נחשבין כשני נתחים להוליכם למזבח בשתי ידים אלא כורך את הראש בחלב ומוליכו בידו אחת. ויש גורסים מלמד שאין הראש ופדר מן הנתחים והיינו נמי [שאין] נחשבים שני נתחים. שיהא פורס את הפדר על בית השחיטה וזהו דרך כבוד שהוא מלוכלך בדם התמצית וגם אין להדיחו משום דלא אמר הכתוב לרחוץ אלא קרב וכרעים אבל לת"ק אין צריך לפרוס חלב [ע]ל בית השחיטה.
[ויקרא א' י"ג] והקרב ירחץ והכרעים ירחץ, אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה קרבי עולה בקרבי תמורה, יכול אפילו נתערבו בפסולין, תלמוד לומר והקרב, אוציא את שנתערב בפסולין ולא אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים, תלמוד לומר [פס' ט'] וקרבו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ו ה"ו]. והקרב ירחץ וכו' בבן צאן כתיב [א' י"ג] ומשום דמייתר דריש נמי ריבוייא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. [ו]הקרב ירחץ בפ' ד' דמס' תמיד [ל"א ע"א] תנן הכרס מדיחין אותה בבית מדיחין כל צרכה, לשכה היא ששמה בית מדיחין כדאמרי' במדות [פ"ה מ"ג] ולפי שהיא מלאה טנופת היו צריכים לרחצה היטב במקום הצנוע, הקרבים פעמים מדיחין אותן ג' פעמים, שאין הטינוף יוצא כולו, במעוטה בקטנה של שלחנות, שלחן קטן שבהן חקוק ומשופע לתוכו קצת להשים בו מעים לרחצן, וח' שלחנות היו כדאמרינן התם בגמ' [תמיד ל"א ע"ב] ובמדות תנן לשכת מדיחים שהיו מדיחין שם קרבי קדשים והיינו נמי כרס דקתני בתמיד, א"נ כשקרבנות מרובים היו מדיחין שם כל קרבי קדשים. יכול אפי' נתערבו בפסולין בקרב[ים] של בעלי מומין ורובע ונרבע ושאר פסולי קרבן כמו כן ירחצם ואח"כ ישרפם בבית הדשן. ולא אוציא את שנתערב בקדשי קדשים בקרבי חטאת שאינן קריבין על המזבח ובפ' התערובת [זבחים ע"ז ע"א] איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה דנפקי לבית השריפה וממעט להו מאותם [ויקרא א' י"ב] לענין הקרבה, והכא ממעטן מרחיצה.
<h2>דף לא:</h2>
[ויקרא א' ח'] וערכו בני אהרן, יכול מאה, תלמוד לומר וערך הכהן אותם, אי וערך הכהן אותם יכול יהא כהן אחד עורך את כל האברים, תלמוד לומר וערכו, הא כיצד, כהן אחד עורך שני אברים, וכמה הן אברים, עשרה ואחד בקרביים, נמצא טלה עולה בששה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, מלמד שהטלה עולה בששה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ו ה"א]. וערכו בני אהרן יכול מאה וכו' פי' גוזמא הוא דקאמר, יכול שאם היו שם מאה אברים יערכו אותם מאה כהנים ת"ל וערך אבל לתמיד אחד ודאי לא משכחת להו מאה דהא אמרינן [פרק ה' ה"ז] ולא נתחיה לנתחים. מלמד שהטלה עולה בששה כהנים פי' התמיד לבדו חוץ מן הסלת והחביתין והיין כדאית' במשנת תמיד [פרק ד']. ואי קשיא לך האי קרא בבן הבקר כתי' ותנן ביומא [כ"ו ע"ב] פר קרב בכ"ד הכי מתרץ לה התם [כ"ז ע"א] מדכתיב בהאי קרא על העצים אשר על האש וכו' אי זהו דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח הוי אומר זה טלה של שחר כלומר מדכתי' על העצים אשר על האש אשר על המזבח משמע אותן עצים ואש ומזבח שנזכרו במקום אחר וזהו מה שנזכר בפרש' צו את אהרן [ו' ג'] על ענין התמיד. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול כהנים מאה כלומר כהנים הרבה, ואין לומר מיעוט וערכו שנים שהרי כתיב וערכו בני אהרן דמשמע הרבה בני אהרן עורכים. כהן אחד עורך שני איברים כדכתיב וערך הכהן אותם מיעוט אותם שנים, ומעתה וערכו דכתיב על איברים הרבה. וכמה הם איברים עשרה שצריכים ה' כהנים שכל אחד עורך שני איברים ואחד בקרביים נמצא טלה עולה בששה כו'. וא"ת ומנא לן דבטלה מיירי, בירושלמי [ספ"ב דיומא] יליף מג"ש נאמר כאן עריכה ונאמ' להלן וערך הכהן אותם מה עריכה שנאמ' להלן בתמיד של שחר הכתוב מדבר אף עריכה שנאמ' כאן בתמיד של שחר הכתוב מדבר. ובפ"ב דיומא [כ"ז ע"א] דריש האי וערכו למילתא אחרית' והתם [יומא כ"ו ע"א, תמיד ל"ב ע"א] פלוגתא איכא מאן דאמר דכהנים שהעלום על הכבש מעלין מעל הכבש למערכה, ואיכא מאן דאמר כהנים אחרים מעלין לגבי מערכה.
[ויקרא א' י"ב] ונתח אותו, כשר, לא הפסול. אותו, אותו לנתחיו ואין נתחיו לנתחיהם. ואת ראשו ואת פדרו [וערך הכהן], מלמד שהראש והפדר קודמין לכל האברים. וערך הכהן אותם, כסדרן. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ז ה"ג]. וערך הכהן אותם כסדרן פי' זהו שדרש למעלה [פרשתא ד' הי"ב] שלא [יהא] זורק [ורובג] אלא זורק ועורך וזהו כסדרן כלו' האברים יהיו מסודרים ומיושבין על המערכה יפה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. וערך אותם כסדרן פי' הרב ר' הלל עורכן כסדר ששנינו במס' תמיד [פ"ד] הראשון בראש וברגל וכו', עוד יש לפרש כסדרן כדתני לעיל [פרשתא ד' הי"ב] שלא יהא זורק ורובג על המזבח.
תביאנה, לפני המוספים, כשהוא אומר תקריב, אף לאחר הנסכים. [תורת כהנים צו פ"ד ה"ו]. תביאנה לפני המוספין. תביאנה קרא יתירה הוא. תקריב אף לפני הנסכים והכי אית' נמי בתמיד [ל"א ע"ב] ובמס' יומא [ל"ג ע"א] ומפרש טעמא ביומא [ל"ד ע"א] עולה ומנחה, וחבתים שם מנחה, ומשום הכי קרבי חבתים בתר מנחת נסכים ומנחת נסכים בתר אברים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. תביאנה לפני המוספין כלומר מצוה להביא מנחת חביתין קודם המוספין. תקריב אף לפני הנסכים לנסכי התמידין. בפר' אמ' להם הממונה במס' יומא [ל"ג ע"ב ל"ד ע"א] גרסינן לדרשה אחרת [איברים למנחה] דתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה, מנחה לחביתין עולה ומנחה, חביתים לנסכים שום מנחה, ונסכים למוספין זבח ונסכים וכו' וכן תנן במס' תמיד [ל"א ע"א] ובפ"ב דיומא [כ"ה ע"א] הסלת והחביתין והיין.
[ויקרא א' י"ג] והקריב הכהן את הכל לכבש. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ז ה"ה]. והקריב הכהן את הכל לכבש דאי בהקטרה הכתיב והקטיר המזבחה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. והקריב הכהן את הכל לכבש דבעי כהונה להולכת איברים לכבש ובספ"א דזבחים [י"ד ע"ב] יליף מינה דהולכת דם למזבח בעיא כהונה ובמס' תמיד [ל"א ע"ב] תנן הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום שם. ובפ' הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"ב] אמר ששם היה המלח נתון.
<h2>דף לג.</h2>
מנין עשה מערכה גדולה שתקבל את כל העולות, תלמוד לומר [ויקרא ו' ה'] עליה עולה. מניין אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים, תלמוד לומר עליה חלבי. מניין הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, תלמוד לומר עליה והקטיר, כל הקטרים יהו עליה, יכול אף הקטורת תהא עליה, תלמוד לומר ובער עליה וערך עליה, עשה הבערה אחת לקטורת. [תורת כהנים צו פ"ב ה"ט]. מנין לעצי מערכה גדולה שיקבלו את כל העולות פי' אע"פ שרבינו למעלה [ה"ז] מערכה אחרת על מזבח החיצון מנין שלא יהו כל העולות בין עולת מוספין בין עולת נדבה קרבות אלא על גבי מערכה גדולה של תמיד. ת"ל עליה עולה פי' על כל העולות סתם קאמר. ומנין הקומץ והלבונה וכו' ת"ל והקטיר עליה כל הקטרות יהיו עליה, יכול אף הקטורת יהא ממנה פי' אש שהיה מכניס בכל יום ממזבח העולה על מזבח הפנימי להקטרת קטרת, יכול יהא נוטלו מן המערכה [גדולה] ת"ל ובער עליה וערך עליה עשה לה מערכה אחרת לקטרת כלומר וערך עליה והקטיר עשה בה מערכה כדי להקטיר ותרויהו על האש על המזבח תוקד בו קיימי, ובער האש וערך האש, ובמסכת יומא [ל"ג ע"א] נפקא ליה מואש המזבח תוקד בו האמור למעלה, ואנן נמי קא דרשינן [ליה] להאי קרא לעיל [פר' א' הט"ז] לאש מזבח הפנימי שלא יהא אלא ממזבח החיצון, מיהו דנעביד ליה מערכה בפני עצמה אכתי לא שמעינן מיניה, אלא מהכא הוא דנפקא לן, ובמס' יומא [שם] כולה מילתא נפקא ליה מההוא קרא ודהכא דוקא ולא פליגי מידי דהאי ובער עליה וערך עליה גלי אכולהו אשים האמורים בפרשה שהם מערכות בפני עצמן ומאן דדריש "ואו" "הא" וקא מרבי מערכות מהנך רבויי כולהו אהאי דרשא [דהכא] קסמכי כדפרישינן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מניין עשה מערכה גדולה שתקבל כל העולות ת"ל עליה עולה ולכך אומר ר' יהודה בפ' קדשי קדשים [זבחים נ"ט ע"א] קידש המלך את תוך החצר דברים ככתבן. מנין אימורי חטאת [וכו'] שנקטרין על מזבח החיצון ת"ל עליה חלבי. מנין שגם קומץ ולבונה נקטרי' על מזבח החיצון ת"ל והקטיר. יכול אף הקטרת תהא מוקטרת עליה אם ירצה ת"ל ובער עליה וערך עליה דוקא עולה וחלבי השלמים נקטרין על מזבח החיצון ולא קטרת. עשה הבערה אחת לקטרת כלומר עשה הבערה קבועה במקום אחד כמו על המזבח הפנימי ולא תשנה לה לפעמים לעשותה על מזבח החיצון כי לא מצי לרבותה מקרא דובער עליה.
מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר [ויקרא ו' ה'] עליה עולה, מניין שלא יהא דבר מתעכב אחר תמיד של בין הערבים, תלמוד לומר עליה שלמים. אש תמיד, תמיד, אף בשבת. תמיד, אף בטומאה. לא תכבה, אף במסעות, מה היו עושים לה, כופים עליה פסכתר דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר אף בשעת מסעות היו מדשנים אותה, שנאמר [במדבר ד' י"ג] ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן. [תורת כהנים צו פ"ב ה"י]. ת"ל עליה העולה אמרינן בפסחים [נ"ח ע"ב] מאי תלמודא אמר רבא העולה עולה ראשונה פי' העולה משמע העולה המיוחדת והיא התמיד. עליה שלמים פי' עליה השלם כל הקרבנות שלמים לשון השלמה והכי אית' בפסחים [שם]. אש תמיד אף בשבת, תמיד אף בטומאה פי' אף בזמן שהתמיד קרב בטומאה כגון שהיו הכהנים טמאים והדם קרב בטומאה האברים כמו כן יקרבו בטומאה. והכהנים [ה]טמאים יסדרו [את] המערכה להקטירם עליה. ר' שמעון אומר בשעת מסעות מדשנין אותה פי' גורפין אותה מן הדשן ומגחלים שעליה שנאמר ודשנו את המזבח ובמסכת יומא ירושלמי פר' טרף בקלפי [ה"ו] גרסינן מה מקיים ר' יהודה ודשנו את המזבח וירוון כדכתיב [דברים ל"א כ'] ואכל ושבע ודשן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. תמיד אפילו בשבת שעושים מערכה לתמידין ומוספין. תמיד אפי' בטומאה כהנים טמאים עולים על המזבח ועושים מערכה, א"נ מעצים טמאים שהרי מקבלים טומאה דכתיב [ויקרא ז' י"ט] והבשר לרבות עצים ולבונה [פסחים ל"ה ע"א], ואם העצים מקבלים טומאה [אסמכתא] גם הכא אסמכתא ומדרבנן הוא. מה עושים לה כופין עליה פסכתר כלי מחזיק לתך ושתי שרשרות היו לו כדמפרש בפ' א"ל הממונה ובמס' תמיד [ל"ג ע"א] והתם נמי גבי שהיה חותה גחלים לקטרת נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה ובשבת כופין עליה פסכתר וא"ת כיצד מכבדן לאמה ומכבה והלא אמרינן בפ' טרף בקלפי [מ"ו ע"ב] דמוריד גחלת מעל גבי המזבח [וכיבה] חייב וכן מכבה גחלת דמחתה ומנורה, והתם פלוגתא דאביי ורבא, וכן למעלה בפירקין [ה"ז] אמרינן שכל המכבה עובר בלאו, וי"ל גבי מכבדן לאמה שאני שכבר נעשית מצותן. וכן יש לתרץ מה שמקשה רב נסים גאון כיצד יכול לכבדן לאמה ולהפסיד את הקדש והתנן [עדיות פ"ח מ"א] הוסיף ר' עקיבה הסלת והקטרת הלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כלן, וי"ל כבר לא חשיבי של קדש שכבר נעשית מצותן ואין בהן הפסד, ורבינו יעקב אומר דלא חשיבי של קדש משום דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ואין לחוש במה שנתפזרו מן המחתה, מיהו בהא איכא פלוגתא דאמוראי בפ"א דמנחות [ז' ע"א] ובפ' התודה [ע"ח ע"ב] ובפרק לולב וערבה [נ' ע"א] ומתניתין צריך לתרץ לכולי עלמא אע"ג דבפ"א דמנחות קאמר ר' יוחנן על ברייתא זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וא"כ פלוגתא דתנאי היא ומ"מ מתני' דתמיד דלא כהנהו אמוראי. ורבינו נסים פי' דבירושלמי דפ' חומר בקודש [ה"ב] מוקי לההיא דר' עקיבה בגחלים של יום הכפורים דבמחתה שהיה חותה בה היה מכניס אבל במחתה של כל יום בהנהו קאמר אם נתפזרו מכבדן שהיה חותה בשל ד' ומערה בשל ג'. וזה לשון ירושלמי [שם] סולת וקטרת גחלים מאי א"ר בון בר כהנא תפתר בגחלים של יוה"כ שכמה [ש]היה חותה היה מכניס אבל בגחלים של כל יום תנן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה ואי תימא נמי מפני שנזקקו לכליין פי' מחתה של זהב שהיא כליין מצרפתן ושל כסף שאינו כליין לא מצרפא להו ולכך מכבדן לאמה. והכי פי' כולן למה יפסלו והלא אינן צריכין לכלי שהרי מתפזרין כשמערן ממחתה למחתה, וקאמר במחתה של יוה"כ והוא הדין במחתה שנייה של כל יום דכלהו הן צורך הקטרה אלא נקט מילתא דפסיקא. וא"ת ומאי פריך והלא מדרבנן הכלי מצרף אפי' מה שאין צריך לכלי כדמוכח בפ' בתרא דחגיגה, וי"ל דהתם מיירי למאן דאמר עיקר צירוף דאורייתא ואתו רבנן והוסיפו חומרא אפילו אין צריך לכלי אבל בירושלמי סובר למאן דאית ליה עיקר צירוף דרבנן ודוקא מאי דצריך לכלי אבל מאי דלא צריך לכלי לא. אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה מסירין האש מעל המזבח ונותנין אותה בכלי עד שעת חנייתן שנא' ודשנו את המזבח ולשון "אף" קשה, וי"ל אף דר' שמעון משום אף דרבי יהודה. ובירושלמי דפ' טרף בקלפי [ה"ו] קאמר ר' שמעון שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן הא אילו היה המזבח דולק לא היה בגד ארגמן נשרף, בתמיה, מה עבד לה ר' יהודה, פי' והלא בגד היה נשרף, ומשני פסכתר כופין עליה מלמעלה ומה מקיים ר' יהודה ודשנו את המזבח דרווי כההיא ואכל ושבע ודשן, כלומר שהיה שבע ממה שעליו שהאש היה מכוסה עליו פסכתר.
[ויקרא ו' ב'] ואש המזבח תוקד בו, מנין לאש מזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון, תלמוד לומר ואש המזבח תוקד בו. אש מחתה ומנורה מנין, ודין הוא, נאמר תן אש במזבח הפנימי ונאמר תן אש במחתה ומנורה, מה אש מזבח הפנימי ממזבח החיצון אף אש מחתה ומנורה ממזבח החיצון, (או) כלך לדרך זו, נאמר תן אש במזבח הפנימי ונאמר תן אש במחתה ומנורה, מה אש מזבח הפנימי ממזבח שחוצה לו אף אש מחתה ומנורה ממזבח שחוצה להם, תלמוד לומר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, [אף] אש שאמרתי לך תהא תמיד לא תהא אלא ממזבח החיצון. [תורת כהנים צו פרשה א' הט"ז]. מנין לאש מזבח הפנימי דהיינו אש של קטרת שלא תהא אלא ממזבח החצון כלומר שלא יביא לו מן ההדיוט כמו שמביאין למזבח החיצון אם כבתה אש שלו ת"ל ואש המזבח וכו'. אש למחתה ומנורה פי' "מחתה" של יום הכפורים "ומנורה" הדלקת הנרות ואע"פ שאין אש מפורש במנורה ההדלקה היא הזכרת האש שבה. או כלך לדרך זו נאמר תן אש במזבח הפנימי פי' דכתיב [ו]אש המזבח תוקד בו שהרי דרשנו אותו לאש מזבח הפנימי להקטרת קטורת ונאמר תן אש במחתה ומנורה "במחתה" דכתיב [ויקרא ט"ז י"ב] ולקח מלא המחתה גחלי אש "מנורה" דכתיב בה [שמות כ"ז כ', ויקרא כ"ד ב'] להעלות נר מה אש מזבח הפנימי ממזבח שהוא חוצה לו כלומר מן הסמוך לו שאין מזבח אחר חוצץ בינו לבינו אף אש מחתה ומנורה ממזבח שהוא חוצה לו דהיינו מזבח הפנימי שהוא קרוב להם אבל מזבח החצון הרי יש מזבח אחר חוצץ ביניהם והחיצון חוץ חוצה להם הוא. ת"ל אש תמיד וכו' אש שאמרתי לך שתהא תמיד דהיינו מנורה דכתיב להעלות נר תמיד לא תהא אלא ממזבח החיצון דהנך כולהו על מזבח העולה קיימי כדכתיב ברישא דפרשה. והא דאמרינן בהדלקת הנרות שתהא ממזבח החיצון כשמצאן שכבו כולן קאמר אבל כבר שנינו [שבת כ"ב ע"ב] נס גדול נעשה [במנורה] בנר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנו היה מתחיל ובו היה מסיים. אי נמי בנר מערבי עצמו שאחר שמשלים להדליק שאר הנרות ממנו מטיבו ומדשנו ומדליקו ממזבח העולה וכן היה עושה בכל ערב וערב. למדנו אש של מנורה פי' שנאמר בה תמיד, אש מחתה מנין ודין הוא נאמר תן אש במזבח הפנימי וכו' כדאית' במסכת יומא פרק טרף בקלפי [מ"ה ע"ב]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין לאש המזבח הפנימי גחלים של קטרת שהם על מזבח הזהב. אש מחתה גחלים שמביא לפני לפנים להקטיר עליהן קטרת ביו"ה ומנורה להדליק נרות בהיכל, וכולן טעונים נתינת אש על ידי כהן. מה אש מזבח הפנימי ממזבח שחוצה לו [כו'] ויעשה אש על המזבח כדי שיהא מחוצה לה, כי מזבח הזהב גם הוא חוצה מהמנורה שהוא משוך קצת לצד פתח ושלחן ומנורה לפנים הימנו כדמוכח ביומא [ל"ג ע"א]. ת"ל אש תמיד תוקד יתירא הוא שכבר כתיב מוקדה ברישא ומייתי לה בסוף פרק טרף בקלפי [יומא מ"ה ע"ב].
